הטריגר למחלה נפשית – נמנע או בלתי נמנע?

כמה מכם חושבים שהדיכאון/חרדה הוא תוצאה של אירוע מחולל כלשהו בחיים (מחלה, אובדן, פרידה כואבת, קושי כלכלי וכו') שאילולא היה קורה, או שהייתם מתגברים עליו בזמנו, מסלול חייכם היה ממשיך כרגיל? וכמה מאיתנו חשים שהפרעה דיכאונית חרדתית היא לא עניין של אירוע כזה או אחר אלא היא כבר חלק מובנה באישיות שלנו שהיה מתפרץ במוקדם או במאוחר, גם אם החיים היו מתנהלים על מי מנוחות?

המון פעמים חשבתי ועדיין תוהה לגבי זה לעיתים, אם האירוע שקרה לי בזמן התיכון, שדירדר את החיים שלי לשפל אובדני מאוד, לא היה קורה – אם הייתי יכול להיות איש הייטק מוצלח כמו אחים שלי. אין לזה באמת תשובה, גם מפסיכיאטרים ששאלתי. יכול להיות שהטריגר היה נדחה ויכול להיות שלא היה טריגר שדוחק את הנפש לכזה מצב והחיים היו באמת נראים אחרת. אבל זו שאלה היפוטטית שכנראה רק אמונה יכולה לענות עליה.

באותה מידה אפשר לשאול על נפגעי תאונות ופעולות איבה – למה דווקא אני/הוא/היא נפגע ואחר לא.

בחוץ המציאות ניראת מאוד יציבה, אבל היא לא. אנשים מתו, נפצעו ונפגעו, בין אם פיזית ובין אם נפשית, מאז ומתמיד, בלי קשר לנסיבות, שקשה להגיד שאפשר היה למנוע.

כתיבת תגובה